יחסי דת ומדינה הם שאלה מהמורכבות ביותר בחוקה האמריקאית, אשר העסיקה את בית המשפט העליון בפסקי דין רבים לאורך השנים. מחקר זה מתמקד בתת-קבוצה מתוכם; אותם פסקי הדין אשר דנים בנושא של דת ומדינה דרך הפריזמה של סוגיות נישואין. נמצאו שתי סוגיות משפטיות בקטגוריה זו, ונעשה ניתוח השוואתי של הפסקים המרכיבים אותם.
הסוגיה הראשונה עוסקת בפוליגמיה בקרב מורמונים בשלהי המאה התשע-עשרה. השאלה עלתה בעקבות צו דתי מתקופה זו אצל הכנסייה המורמונית אשר הורה על ריבוי נשים. כתוצאה, הדיון מחבר בין נישואין לבין דת ומדינה. הסוגיה השנייה היא מהמאה העשרים-ואחת, והיא הדיון בזכות לנישואין חד-מיניים. הקשר לדת ומדינה מתבטא בשיקול אשר הועלה בביהמ"ש, והוא האינטרס הדתי הקיים לכאורה במניעת נישואין מסוג זה. בנוסף, טענתי שיש מה ללמוד על דת ומדינה מהצורה בה ביהמ"ש התייחס לזכות הפרט לנישואין.
החדשנות המחקרית היא בהשוואה בין שתי קבוצות פסקי הדין, אשר טרם נעשתה. לדעתי, מחקר כזה הוא לא פחות ממתבקש. ישנו קשר תיאורטי הדוק בין הסוגיות: שתיהן שואלות בין מי למי יש את הזכות להינשא, ויתרה מזו, שתיהן ניגשות לדיון דרך החיבור של דת ומדינה. שנית, מחוץ להקשר האקדמי-משפטי, קיים דיון ציבורי-פוליטי המקשר ביניהן. דיון זה מתבטא בעיקר בטענות שיש להשליך מהמדיניות בנושא נישואים חד-מיניים על פוליגימיה, או להפך. מהלך זה, אשר ממקם את הפסיקות בשתי הסוגיות זו לצד זו, הוא חלק אינטגרלי של מחקר זה. בהקשר של פוליגמיה, ביהמ"ש פסק נגד הזכות להינשא, בעוד נישואים חד-מיניים הותרו. שוני זה הוא חרף הדמיון התיאורטי בין הסוגיות, ועל כן הוא מעורר תמיהה לאור עיקרון העקביות (stare decisis). מחקר זה שאף להבין את הפער הזה.
אומנם, התייחסתי להבדלים מהותיים בין פוליגמיה ונישואים חד-מיניים, אשר מהווים הסבר לשוני בפסיקות, אך טענתי שישנו שינוי עמוק בגישה של ביהמ"ש. פסקי הפוליגמיה התמקדו בנאמנות לזהות ולערכים פרוטסטנטיים-מסורתיים. לעומת זאת, בדיוני הנישואים החד-מיניים, זכויות הפרט באשר הוא הושמו במרכז. המעבר הזה מתלווה בסובלנות ומתן אפשרות לאורחי חיים מגוונים.
המחקר התבצע באמצעות קריאה מעמיקה של פסקי הדין, וניתוחם לאור דוקטרינות בסוגיית דת ומדינה הקיימות בספרות האקדמית. עלו מספר הבחנות עיקריות בהשוואה בין שתי הסוגיות. ראשית, בפסקים על פוליגמיה, מובאת גישה ששמה במרכז את הפרוטסטנטיזם, המכונה non-sectarianism. לעומת זאת, בפסקי הנישואים החד-מיניים, ניכר מעבר אל דוקטרינת הניטרליות. מעבר לכך, טענתי שביהמ"ש מבטא "פלורליזם דתי" לא רק בין דתות שונות אלא גם כלפי רוחניות א-דתית. שנית, מגמה ברורה בין הפסקים היא שינוי בגישה כלפי מיעוטים. פסקי הפוליגמיה מבטאים עוינות כלפי מורמונים, בעוד מתבטא בפסקים על הנישואים החד-מיניים יחס אוהד כלפי הומוסקסואלים. שלישית, בהתנגשות העקרונית בין ערך החירות לבין מניעת פגיעה בכלל, פסקי הפוליגמיה נטו להעדיף את טובת הכלל, בעוד אלו על נישואים חד-מיניים שמו דגש על שימור החירות. לבסוף, עלתה בפסקים השאלה איך מוסדות שורדים לאורך זמן, ובפרט המוסדות של נישואין והחוק. בפסקי הפוליגמיה, ביהמ"ש דגל בסטטיות ואחידות, ומנגד, בהקשר של נישואים חד-מיניים, ביהמ"ש תמך בהתפתחויות והתאמות.
התמונה אשר עולה מכל ההבחנות הללו, בה המוקד מתחלף מהמסורת אל זכויות הפרט, מבטאת דיכוטומיה מוכרת בתפיסה של מהות מוסד הנישואין; מחד, כמוסד מסורתי-חברתי, חוזה שנועד לקדם מטרות חברתיות כדוגמת גידול ילדים, ומאידך, כאקט של מימוש עצמי, ביטוי עמוק של האדם ותשוקותיו, זכות פרט מובהקת. בפסקי הפוליגמיה, שיקול המסורת הוא שקבע את פסק הדין, בהתגברות על זכויות הפרט, ובנישואים חד-מיניים, היו אלה זכויות הפרט שהכריעו למול המסורת.