מחקרי מתמקד ביחס הציבורי בשנות ה-50 וה-60 במדינת ישראל, ליהודים שפעלו בשירות הנאצים בזמן השואה. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, עלה צורך להכריע כיצד מתייחסים חברתית ומשפטית לסוגיית בעלי התפקידים היהודים. ישנה אפשרות להתייחס לבעלי התפקידים כאל בוגדים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ואף סייעו להם במהלך הרצח. מצד שני, ישנה אפשרות להתייחס לאנשים הללו כאל קורבנות שסבלו כמו שאר האסירים ואפילו כאל גיבורים שהסכימו ליטול על עצמם חלק מהאחריות לגורלם של אחיהם. השאלה שמניעה את המחקר הייתה: מה היה היחס הציבורי בשנות ה-50 וה-60 במדינת ישראל ליהודים שפעלו בשירות הנאצים בזמן השואה, ועד כמה יחס זה השתנה לאורך שני עשורים אלו במקביל לתהליכים היסטוריים-חברתיים נוספים הנוגעים לשואה?
בכדי לענות על שאלה זו, ניתחתי את משפטיהם של פעיל "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט", ישראל קסטנר (1954) והפושע הנאצי אדולף אייכמן (1961). אירועים אלו היו אירועי מפתח בתהליך עיצוב היחס היהודי והישראלי לשואה, למחולליה וליהודים שפעלו בשירות הנאצים במהלכה. בעבודת המחקר שלי, השתמשתי במושג "בעלי התפקידים היהודים" כדי לציין את כלל היהודים שבמהלך תקופת השואה היו בעלי תפקיד או סמכות שניתנה להם מהנאצים. השתמשתי בכוונה במושג הניטרלי "בעלי התפקידים היהודים", המגדיר את היהודים הללו ללא שיפוטיות או השקפה אישית או פוליטית, אך יש לציין כי זהו מושג שלא מוזכר בדבריהם של השותפים בשני המשפטים בהם התמקדתי. עורכי הדין, היו מודעים לכך שהאירועים בו הם מופיעים הינם אירועים היסטוריים ומשמעותיים לעיצוב זיכרון השואה בארץ. על רקע מודעות זו, הם השתמשו בבמה שניתנה להם בשביל לספר את סיפורם של בעלי התפקידים לפי דעותיהם הפוליטיות, הערכיות והמוסריות. במחקר לא התייחסתי לפן המשפטי-פלילי של המשפטים, אלא התייחסתי לצד התיאטרלי שלהם, ודימיתי אותם למופע שהוצג בפני בית המשפט והציבור הישראלי. דימיתי את עורכי הדין לבמאים ואת התובעים, הנאשמים והעדים לשחקנים במופע מאורגן. דהיינו התובע-במאי, בעזרת השחקנים, משתמש בבמה שניתנה לו ומנסה בעזרתה לעצב את יחסו של הציבור בישראל לסוגיית בעלי התפקידים. הנחתי הייתה כי לדעותיהם הפוליטיות-ערכיות של עורכי הדין הייתה השפעה על הדרך בה סופר סיפורם של בעלי התפקידים היהודים.
במהלך המחקר, השוויתי את סיפורם של שני בעלי תפקידים יהודים שהופיעו בשני המשפטים שציינתי לעיל. בניתוחו של משפט קסטנר התמקדתי בדמותו של הנאשם עצמו, ישראל קסטנר, ובמשפטו של אייכמן התמקדתי בדמותה של העדה ורה אלכסנדר, שהייתה "קאפו" באושוויץ. במהלך המשפטים, ניסו עורכי הדין ליצור "דמות" שתייצג את בעלי התפקידים היהודים, על סמך סיפורם של קסטנר ואלכסנדר. סיפורה של דמות זו סופר ועוצב בהשפעת תפיסותיהם הערכיות והפוליטיות של במאי המופע-עורכי הדין. כדי לעמוד על אופיה של "דמות" זו, השתמשתי בכלי ניתוח מעולם התיאטרון: ליהוק, תלבושות, אביזרים וניתוח טקסטואלי.
מסקנתי העיקרית היא כי לאופיים התיאטרלי של המשפטים הללו, אכן הייתה השפעה על היחס אותו קיבלו בעלי התפקידים היהודים בחברה הישראלית-יהודית. בעזרת השוואת המשפט לתיאטרון, הראתי כי עורכי הדין הצליחו להשפיע על הדרך בה נחקק זיכרון השואה בחברה הישראלית, ובעיקר על הדרך בה סופר ונזכר סיפורם של בעלי התפקידים היהודים. השפעותיהם של האידיאולוגיות החברתיות והמוסריות שרווחו בישראל באותן שנים, השפיעו לא רק על סוגיית אחריותם של בעלי התפקידים היהודים על אירועי השואה. אידיאולוגיות אלה היו חלק מעיצוב זיכרון השואה בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה, ומשפיעות על הדרך בה מתאפיין זיכרון