מחקר זה עוסק בפיתוח מערכת נשאים למתן תרופות בצורה שאינה פולשנית, אך עם יתרונות של מתן תרופה בצורה פולשנית. מתן תרופות בצורה לא פולשנית הוא נוח לשימוש, אבל יעילותו מוגבלת מכיוון שהתרופה עוברת מטבוליזם בכבד והשפעתה מצטמצמת. מצד שני, מתן תרופות בצורה פולשנית הוא מאוד יעיל, אך כרוך בכאב, אי נוחות ובסיכון לזיהומים. מטרת מחקר זה היא לפתח מערכת נשאים התינתן בצורה שאינה פולשנית, על ידי ספיגה של התרופה דרך הרירית שבחלל הפה, אך תכלול את היתרונות הנתונים במתן תרופה בצורה פולשנית. במחקר נבדקה היכולת של ליפוזומים )חלקיקים מיקרוסקופיים העשויים ממברנות שומניות( לכלוא בתוכם חומר תרפיוטי בצורה יעילה. הליפוזומים בהם נעשה שימוש הופקו מתאי אפיתל מסוג TR-146 ונועדו לכלוא חומרים הידרופיליים )מימיים( והידרופוביים )שומנים(, לפי צורך החומר התרפיוטי. לשם כך, בחנתי את הכליאה של חומר פלואורסנטי FITC- dextran המשמש כתחליף לחומר תרפיוטי הידרופילי. בניסוי נבדק כיצד זמני חשיפה וריכוזים שונים של סוניקציה משפיעים על יכולת הליפוזום לכלוא את החומר . במהלך הניסוי, נמצא כי כאשר נעשה שימוש בעוצמות סוניקציה גבוהות יותר, עם זמני חשיפה ארוכים יותר והוספת סבב נוסף של סוניקציה )לאחר המתנה של דקה באמבט קרח(, התוצאות היו טובות יותר. כלומר, אחוזי הכליאה היו גבוהים יותר בתנאים אלו. ממצאים אלו מצביעים על כך שעבודה עם עוצמות סוניקציה גבוהות יותר וזמני חשיפה ארוכים יותר משפרת את יכולת הליפוזומים לכלוא את החומר בצורה יעילה יותר .