מחקר זה עוסק בבחינת ההשפעה של למידת השפה הערבית על תפיסותיהם של בני נוער יהודים-ישראלים את החברה הערבית במדינת ישראל. השפה הערבית היא שפתם של קבוצת המיעוט במדינת ישראל המיוחסת לקבוצת ''האויב'' בסכסוך הישראלי פלסטיני ומהווה סמן חברתי ותרבותי של קבוצה זו. מכיוון ששפה משפיעה על האופן שבו אנשים תופסים את עצמם ואת אחרים (Fishman, 1974) הרי שידיעת שפת ''האחר'' הינה דרך להבנתו (דובינר, 2012).
לאור זאת, שאלת המחקר היא האם ובאילו אופנים משפיעה למידת השפה הערבית בקרב צעירים יהודים-ישראלים על תפיסתם את החברה הערבית בישראל והיחס אליה? על מנת לענות על שאלה זאת ערכתי מחקר באמצעות מתודולוגיה איכותנית. נערכו ראיונות עומק חצי מובנים, שאפשרו את נקודת המבט של המרואיינים בנוגע לחוויותיהם ותחושותיהם. הראיונות נערכו עם אחד עשר בני נוער בגילאי 14 עד 19, אשר לומדים או למדו ערבית מבחירה ולא מבחירה, במסגרות לימוד שונות. הראיונות נותחו בשיטת הניתוח התמטי.
במחקר נמצא שלימוד השפה הערבית עזר למרואיינים להרגיש קרובים יותר לחברה הערבית בישראל והחליף תחושות של פחד וחשד בתחושות של סקרנות והנאה באינטראקציה עם החברה הערבית. בנוסף לכך, נראה שהאוריינטציה האינטגרטיבית ללמידת השפה בקרב תלמידים, מכוונת אותם במסלול ללמידתה, מתוך רצון לשלום ולשיתוף פעולה ובכך גורמת להם לראות את החברה הערבית באור חיובי, מנגד, האוריינטציה האינסטרומנטלית מובילה אותם לתפוס את החברה הערבית בעיקר כגורם מאיים מבחינה צבאית.
ממצאי המחקר שמדיניות משרד החינוך הנוכחית בנוגע ללימודי השפה הערבית בבתי הספר הממלכתיים בישראל מקדמת הנצחה של סטטוס-קוו של חברה מסוכסכת. לימודי הערבית מצומצמים, קצב לימוד איטי, חזרתיות, חוסר הערכה למקצוע, מיעוט מורים דוברי ערבית כשפת אם, הימנעות ממפגשים בין נוער יהודי לחברה הערבית, התמקדות בשפה ספרותית ודגש על שימושים צבאיים - כל אלה פוגעים במוטיבציה של התלמידים ללמוד ערבית. באוריינטציה האינטגרטיבית, אינם מקנים כלים לתקשורת יומיומית ומעודדים תפיסה צבאית ועוינת של השפה ודובריה. גישה זו ממצבת את השפה הערבית כשפת צבא ומודיעין, ולא כשפה חיה וחברתית היכולה לגשר בין תרבויות.